שמי צוף, אני בשנות הארבעים שלי (או הארבע מאות. תלוי את מי שואלים).

מאז שאני זוכרת את עצמי, נמשכתי לדברים שנמצאים קצת מעבר למה שרואים בעיניים. כילדה הייתי יושבת על שטיח מול נשים זקנות, ליד כוס תה חם וקערת בוטנים, ומתבוננת. מקשיבה לשיחות. שמה לב לדברים שאחרים אולי פספסו. מנסה להבין מה נמצא מתחת למה שנאמר בקול.

לאורך השנים היו לי גם לא מעט רגעים של "ניתוק" - הבזקים קטנים, תחושות, פיסות מידע שהגיעו משום מקום ולפעמים אפילו הבהילו אותי. עולם הרוח הפחיד אותי, אך בו זמנית גם סקרן אותי בצורה שלא הצלחתי להתעלם ממנה.

כבר בגיל עשר הייתי לוקחת את מגזין "לאישה" של אמא שלי, מדפדפת ישר לעמודים האחרונים ותולשת את הכתבות ממדורי המיסטיקה והרוחניות. הייתי מכניסה אותן לשמרדפים, מסדרת בקלסר ומתייגת לפי נושאים: נומרולוגיה. קבלה. הילינג. טארוט. תקשור. אסטרולוגיה.

קראתי הכול בשקיקה. לא כי זה היה אקזוטי או מסתורי בעיניי, אלא כי הייתה לי תחושה מוזרה ומוכרת שזה פשוט שייך לי. שאני מכירה את העולם הזה מאיפשהו. שאני באה ממנו.

עם השנים העמקתי עוד ועוד. למדתי, קראתי, חקרתי, התנסיתי - ומתוך כל העולמות האלה, משהו בקלפי הטארוט תפס אותי אחרת. הציורים. הסמלים. סיפורי המיתולוגיה שמסתתרים בתוכם. הדרך שבה קלף אחד יכול להכיל סיפור שלם. פשוט התאהבתי.

למדתי בכמה קורסים לקריאת טארוט, פתחתי שוב ושוב, קראתי מאות פריסות, בדקתי, טעיתי, דייקתי, חקרתי - עד שלאט לאט נבנתה הדרך שלי.

אבל דווקא ככל שהעמקתי בקריאה בקלפים, משהו התחיל להפריע לי. נתקלתי שוב ושוב בגישה שאומרת לאדם:

וזה מעולם לא הסתדר לי. כי אם יש דבר אחד שאני מאמינה בו בכל ליבי, הוא שהגורל שלנו לא נמצא בידיים של קוראת בקלפים. וגם לא בידיהם של הקלפים עצמם.

הגורל נמצא בידיים שלנו.

הקלפים יכולים להראות לי לאן הדברים הולכים כרגע. הם יכולים להראות דפוסים, כיוונים, פוטנציאל, אפשרויות, סכנות והזדמנויות. הם יכולים לפתוח חלון למה שעשוי להגיע אם הכול ימשיך כפי שהוא.

אבל הם לא חורצים את הסוף. כי תמיד יש בחירה. תמיד יש תנועה. ותמיד יש לנו האפשרות לשנות משהו בדרך.

אולי בגלל זה המשפט שמלווה אותי יותר מכל הוא:

וזו בדיוק הדרך שבה אני קוראת טארוט גם היום. לא כדי להגיד לך מה נגזר עלייך, אלא כדי להראות לך את מה שאני רואה - ולתת לך לבחור מה את רוצה לעשות עם זה, וגם את הכלים לעבוד איתו.